נקודות ציון ברובע היהודי
כמה דברים מרתקים שאולי לא ידעתם
הקארדו
מה משמעות המילה קארדו?
כבר בימי קדם הייתה חשיבות רבה לתכנון עיר. היוונים נהגו לתכנן את עריהם במבנה של רחובות צולבים ומקבילים זה לזה. קארדו הוא כינוי בלטינית לרחוב המרכזי אשר חצה ערים מצפון לדרום.
תכנון עיר מסוג זה קיים בערים עתיקות ברחבי העולם כבר שנים רבות מאוד. היוונים מייחסים את המצאת התכנון העירוני בצורה של שתי וערב, להיפודמוס ממילטוס, אשר חי במאה החמישית לפנה"ס.נהוג היה לסלול בעיר שני רחובות ראשיים: הקארדו – מצפון לדרום והדקומנוס – ממערב למזרח. אלה היו שני צירים ראשיים שחילקו את העיר לרובעים, סביבם התפתחה העיר והם היו עורק החיים המרכזי בכלכלתה ובהתפתחותה. באימפריה הרומית אימצו את הסגנון וערים רבות נבנו על פיו.
הסטוריה
כשישים שנה לאחר חורבן בית המקדש פרץ מרד בר כוכבא. המרד הסתיים בחורבן ירושלים ובגירוש האוכלוסייה היהודית מהעיר. המרד עורר את זעמו של הקיסר אדריאנוס, הוא חרש כליל את העיר ובנה על גביה עיר חדשה שלה נתן את השם אייליה קפיטולינה.
אדריאנוס בנה את העיר החדשה במתכונת דומה לזו של הערים הרומיות – רחובות צולבים עם שני עורקי תנועה מרכזיים. אך שלא כמו ערים אחרות, לעיר החדשה היו שני קרדינס – המזרחי והמערבי.
בתקופה הרומית התחיל הקארדו המערבי בשער שכם ונגמר באזור שבו נמצא היום רחוב דוד. לאחר מכן בתקופה הביזנטית הוא הורחב ונמתח עד לשער ציון. במפת מידבא ניתן לראות בצורה יפה את שני הקרדינס היוצאים משער שכם.
בחפירות ארכאולוגיות שבוצעו על ידי הפרופסור נחמן אביגד לאחר איחוד ירושלים, נחשפו קטעים רחבים מהקארדו הביזנטי בין רחוב חב"ד לרחוב היהודים: רחוב מרוצף לוחות אבן מרשימים ברוחב של 22.5 מ', עמודי אבן, חנויות וקמרונות לצד מדרכות. על גבי אחדות מאבני הרחוב ניתן לראות לוחות משחק איתם שיחקו באותם הימים.
החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי קיבלה על עצמה לחדש את פני הרובע בעזרת אומנות עתיקה מן הסוג שהיה נוכח בירושלים בימי הבית השני – 'הפסיפס'.
את אומנות הפסיפס אשר מתאפיינת בשרידות מרשימה מאוד ניתן לפגוש כמעט בכל בית שנחפר באזור הרובע היהודי. תחילתו של הפרויקט התבצעה בקארדו. שילוב כוחות של האומן דודו הראל ומפעל אילון מוזאיקה, בליווי אקדמאי של דוקטור אייל מירון ובסיוע של הקרן לירושלים אפשר את שדרוג הפסיפס של מפת מידבא ועיטור הקיר המזרחי של הקארדו המקורה, בתשעה פסיפסים של חנויות שמן הסתם התקיימו בקארדו בתקופה הביזנטית. הפסיפסים מייצגים את מה שהתרחש בקארדו באותם הימים וכל מה שמופיע נאמן לקיים באותה התקופה.
החומה הרחבה
מי שהגיע אל הרובע היהודי לאחר איחוד ירושלים בתשכ"ז (1967) השתומם לראות לנגד עיניו רובע הרוס וחרב שדרש שיקום ופיתוח מחדש. מדינת ישראל שהבינה את חשיבותו ההיסטורית והארכיאולוגית העצומה של הרובע, שמעולם לא נחפר קודם לכן, החליטה שכל שיקום ובנייה יעשו רק לאחר חפירה ארכיאולוגית מקדימה.
את המשימה קיבל פרופסור נחמן אביגד. הוא חפר חפירה שנמשכה מספר עונות וחשף מקטעים של מבנה גדול ומסיבי. רק לאחר דיונים רבים בצוות החופרים הוחלט לקרוא לממצא בשמו – החומה של ירושלים מימי הבית הראשון.
הסטוריה
אין ספק כי החומה הרחבה היא אחת התגליות החשובות שנתגלו בירושלים.
מדובר בשריד של קטע חומה מרשים בגודלו וברוחבו, באורך של 45 מ' ובעובי של 7 מ'.
מהי אותה החומה המסיבית הזו מסביב לעיר? מי הקים אותה? ומדוע?
רק לאחר חפירת יסודות הקיר המסיבי, העזו פרופסור נחמן אביגד ועוזריו לקבוע, שמדובר בקטע מביצור של חומה ישראלית.
תגלית זו הכריע שאלה עתיק יומין: איזו סוג יישוב הייתה העיר ירושלים בימי הבית הראשון – ישוב כפרי או עירוני, פרבר קטן או אזור מגורים רחב ידיים שמוקף כולו בחומה?
עד התגלית היו סבורים לא מעט מלומדים כי בירת מלכי יהודה עד לחורבן השתרעה רק מדרום להר הבית וקצת יותר בשטח המצומצם של עיר דוד. עם הימצא החומה נודע היקפה האמיתי של העיר.
בשנת 701 לפני הספירה ערך הצבא האשורי מסע גדול לאזור ארץ ישראל. באותם ימים מלך חזקיהו בממלכת יהודה. חזקיהו התכונן לבאות והכין את העיר למצור להגנה. כחלק מהכנה זו הוא בנה את החומה הרחבה כדי להגן על העיר עמוסת הפליטים מגלות ממלכת ישראל.
החומה נבנתה בחיפזון וחזקיהו לא חס על בתים שהיו במסלול בניית חומה, ביקורת נוקבת מפנה ישעיהו הנביא (כב י): "ואת בתי ירושלים ספרתם ותחצו הבתים לבצר חומה". מה קרה עם הדמויות שהזכרנו ? הכול יסופר על החומה.
בואו עם תנ"ך אל החומה הרחבה והחיו את הדמויות ואת המילים.
אתר ההנצחה ללוחמי הרובע בתש"ח
"תמונה אחת שווה אלף מילים", אבל באמת.
אתר ההנצחה ללוחמי הרובע במלחמת העצמאות מציג תמונות שהן תיעוד היסטורי נדיר. תיעוד שמציג לא לא רק אנשים ומקומות, אלא הוויית חיים שלמה של הרובע היהודי טרם נפילתו.
ג'ון פיליפס היה צלם בשרות – LIFE MAGAZINE. הוא הגיע למזרח התיכון והצטרף לכוחות הירדנים בזמן כיבוש העיר ירושלים. פיליפס הסתובב ברובע וצילם את התקדמות הלוחמים הירדנים, וכן את הרגעים הדרמטיים מרגע ההחלטה על הכניעה ועד מעמד חתימת ההסכם. בתמונותיו של פילפיס מתועדים מבטי התושבים והלוחמים שאותות הלחימה והמצור ניכרים היטב על פניהם.
האתר מנציח את זכרם של 39 לוחמים ו-30 מתושבי הרובע נפלו במלחמת העצמאות. 48 מהם נקברו בקבר אחים, ברחבה קטנה ליד כיכר בתי מחסה. לאחר מלחמת ששת הימים (תשל"ז-1967), אותר מקום קבורתם והם הובאו לקבורה בקבר אחים בהר הזיתים בטקס ממלכתי/צבאי ומרגש.
האתר פתוח בחינם.
מידע נוסף
עם הכרזת העצמאות, הצטרפו חמשת מדינות ערב – סוריה, לבנון, עירק, ירדן ומצרים – ללחימה נגד היהודים שבארץ.
בירושלים נלחמו הירדים. הם צרו על הרובע היהודי וכבשו בית אחר בית ועמדה אחר עמדה. הם דחקו את כל יהודי הרובע אל חלקו הדרומי (אזור ארבעת בתי הכנסת הספרדיים וכיכר בתי מחסה). בי"ט באייר התש"ח, 28 למאי 1948 הניפו לוחמי הרובע דגל לבן. הירדנים כירשו כאלף וחמש מאות יהודים אל ירושלים המערבית, ושבו עוד כשלוש מאות. כל השבויים שבו ארצה לאחר כחצי שנה במסגרת הסכם הפסקת האש עם ירדן.
במקום מבחר מתמונותיו של ג'ון פיליפס וסרטון קצר במספר שפות ובו עדויותיהם של תושבים ולוחמים.
כמו כן, במקום ישנו קיר זיכרון המנציח את שמות כל הרוגי הרובע היהודי.
בתי מחסה
ששכונת בתי מחסה שנבנתה במאה ה19 היא השכונה הראשונה מזה דורות שבנו יהודים ברובע.
היהודים שחיו בעיקר העתיקה במחצית הראשונה של המאה ה – 19 היו עניים מאוד. רק מעט היהודים היו בעלי קרקעות ורובם היו צריכים לשכור את דירותיהם מהמוסלמים. בשנת תרי"ז (1857) רכשו אנשי כולל הו"ד (הולנד – דוישלנד – התארגנות של יהודים שעלו מהולנד ומגרמניה) רכשו אזור שהיה עד אז שטח לא בנוי בשוליו הדרומיים של הרובע היהודי, מתוך מטרה להקים שכונה ובה דירות מודרניות כדי להקל על הצפיפות הקשה ששררה בתקופה זו ברובע. בשנים שלאחר מכן, בחרו להתגורר בשכונה זו ולבנות את ביתם כמה נדיבים וביניהם "בית רוטשילד" המפואר.
הסטוריה
חברת בתי מחסה, או בשמה המלא "חברת בתי המחסה לעניים והכנסת אורחים על הר ציון וירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן", קיבלה את הרישיון ובנתה את קבוצת הדירות הראשונה. היו אלו דירות יפות וגדולות שלא היו כמוהן בירושלים העתיקה.
בעלי הקרקע שבנו את הבתים עבור עניי ירושלים קבעו מי זכאי לגור בהם, למשך כמה זמן ועוד. חלק מהדירות היו בעלות שני חדרים ומטבחון. בחצר היה בור מים משותף.
במהלך הקרבות על הרובע במלחמת העצמאות (תש"ח, 1948) שימשו הבתים והמרתפים בחצר בתי מחסה – כמחסה עבור חלק מהאוכלוסייה האזרחית שנותרה ברובע הנצור. לאחר שנכנעו מגני הרובע בפני הלגיון הירדני הם התקבצו בחצר יחד עם לוחמי ותושבי הרובע היהודי.
30 לוחמים שעוד יכלו לעמוד לבד על רגליהם לאחר 13 ימי קרבות רצופים, ועימם לא מעט פצועים ועוד 260 אזרחים בני 13 עד 78 שנה, הלכו לשבי. 1,500 מתושבי הרובע היהודי – ילדים, נשים וזקנים – גורשו מבתיהם שנבזזו והועלו באש. כ- 1,850 שנה לאחר גירוש היהודים מירושלים לאחר מרד בר כוכבא על ידי הרומאים, גורשו היהודים בשנית על ידי הירדנים.
לאחר מלחמת ששת הימים פונו ההריסות. הרחבה הוגדלה ומשמשת היום כמגרש משחקים פתוח של מספר בתי ספר יסודיים הנמצאים בסמוך. "בית רוטשילד" הוא אחד המבנים שלא ניזוק בצורה משמעותית ושמר על מראהו המרשים. שאר הבתים נבנו מחדש.
על אחד הקירות בכיכר הוטבעו הפסוקים מספר זכריה, פרק: ח' פסוקים: ד-ה. "עוד יישבו זקנים וזקנות בירושלים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".
המגדל הישראלי
עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים (תשכ"ז, 1967) החלו ברובע היהודי חפירות ארכיאולוגיות שהובלו בידי פרופסור נחמן אביגד. החפירה שנמשכה כמה שנים חשפה בין היתר מקטעים של מבנה גדול ומסיבי. לאחר מחקר מעמיק נתנו החוקרים למבנה את השם: הביצור של ירושלים מימי הבית הראשון.
הסטוריה
במרתף בניין בלב הרובע שמורים שרידיה של מערכת ביצורים קדומה. המערכת המדהימה היא אחת מהעדויות המרשימות לגודלה ולחסינותה של ירושלים בימי הבית הראשון.
במרתף נמצאו ביצורים משתי תקופות: יסודות של מגדל מחומת ירושלים מימי הבית הראשון ובצמוד לו מגדל חשמונאי מימי הבית השני.
המגדל הראשון הוא ככל הנראה פינה של מגדל שער שנשתמר משלהי תקופת הבית הראשון הקרויה גם התקופה הישראלית, ומכאן שמו "המגדל הישראלי".
גובהו של המגדל 8 מטרים ועובי קירותיו כ 4 מטרים. הוא בנוי מאבני גוויל גדולות וקשות (בדומה לאבני החומה הרחבה), ונדבכי הפינה שלו בנויים אבנים מהוקצעות ומסותתות. אבני המגדל מסודרות בצורת 'ראש פטיש', סגנון בניה אופייני מאוד לימי הבית הראשון.
בזכות מידת השתמרותו וטיב הבניה שלו המגדל הוא "מונומנט" ארכיטקטוני מרשים ביותר ויחיד מסוגו.
המגדל הגן על ירושלים בעת כיבוש נבוכדנצר בשנת 586 לפנה"ס. בחפירות נמצאו שרידי אפר ופיח המעידים על השרפה הגדולה ששרף צבאו של נבוכדנצר בעת שהבקיע את העיר.
כך מתואר כיבוש נבוכדנצר בספר מלכים: "וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש: ואת חומת ירושלם סביב נתצו".
בשכבת האפר נמצאו שרידי עץ מפוחם וראשי חיצים, עדות לקרב שהתחולל במקום. החיצים עשויים מברזל, בעלי ראש שטוח מהסוג שהיה נפוץ בצבא יהודה. הסוג השני של החץ היה עשוי ברונזה, צורתו מצולעת והוא היה בשימושם של צבאות זרים, המכונים 'סקיתים'. למרות גודלו של המגדל, לבסוף כבשו הבבלים את העיר והחריבו אותה.
בצמוד למגדל הישראלי ישנה תוספת ביצור המתוארכת לימי החשמונאים. החוקרים משערים כי החשמונאים החליטו על הצורך בעיבוי הביצור כדי להתמודד מול הסכנות. רוחבו של המגדל הוא 9 מטרים והוא בנוי מאבני גזית בעלות שוליים האופייניים למבנים חשמונאים. נראה כי בבוא החשמונאים לבצר את העיר, הם שיקמו ביצורים עתיקים ושילבו אותם בחומת המגן החדשה. כך הם השתמשו בשרידי ה"מגדל הישראלי" והצמידו אליו את חומה ובה מגדל הגנה. רצפה משותפת מעידה כי החשמונאים התאימו את הביצור לצרכיהם.
אם כן, במרתף שמעליו בית מגורים מודרני, על יסודות בנייני הרובע היהודי שחרב בשנת תש"ח, מתחברות להן יחדיו שתי תקופות עתיקות ושתי מלחמות. מלחמת הבבלים שבה נחרב בית המקדש הראשון ומלחמת הרומאים בה נחרב בית המקדש השני, ונחרבה גם העיר כולה.
מפת מידבא
בשנת 1884, בעת שארכאולוגים שיחזרו כנסייה ביזנטית בעתיקות העיר מידבא אשר בעבר הירדן המזרחי, נחשפה לגמרי במקרה מפה מצוירת על רצפת פסיפס צבעונית אשר שימשה בכנסייה מן התקופה הביזנטית. באותם הימים לא כולם הבינו את חשיבות הממצא. הממצא פורסם רק בשנת 1897.
הסטוריה
מפת מידבא היא המפה הקדומה ביותר המתארת את ארץ ישראל נופיה ויישוביה. החלק העליון המזרחי מתאר את האזור שממזרח לירדן וממערב עד הים התיכון. בחלק הדרומי מתוארים הנגב, סיני ומצרים.
במפה רואים תיאורים של ערים, מבנים, הרים ועמקים, ימים נהרות ונחלים, צומח וכתובות.
תיארוך המפה הוא כנראה בסביבות המאה ה- 6 לספירה.
בעת העתיקה המפות לא שורטטו דווקא כדי לספק מידע מדויק על מרחקים ותוואי שטח. בחלק מהמפות הדגש היה לא על טופוגרפיה אלא על אידיאולוגיה. בעיני האומן, התיאולוגיה חשובה מההיסטוריה. דוגמא נהדרת לכך היא מפת מידבא.
במפה מופיעים האתרים החשובים לנצרות בתקופה הביזנטית, מלבנון בצפון ועד מצרים בדרום. מרבית הערים מופיעות בה בשמן, ולחלקן נלווה תיאור גרפי נוסף.
בולטת ושונה מכל הערים היא העיר ירושלים שמופיעה במרכז המפה. תשומת הלב המיוחדת לה זוכה העיר נובעת ממעמדה בעיני הביזנטיים. בתוך ירושלים כנסיית הקבר זוכה אף היא לבולטות מועדפת. בנוסף, ניתן לזהות את שערי העיר, רחובות, עמודים ועוד מבנים חשובים.
בית הכנסת 'מנחם ציון'
בית הכנסת הראשון של האשכנזים.
חישבו רגע על שמו של בית הכנסת הראשון של האשכנזים – "מנחם ציון", כמה תקוות, כמה גאווה. שמו של בית הכנסת מעיד בין היתר על ייעודו.
מנחם ציון הוא אגפו הראשון של בית הכנסת 'החורבה', אשר שימש כבר מבנייתו כמרכז הפרושים בירושלים.
אם תשאלו על "מנחם ציון" תשמעו על מסורות מעניינות מאוד. אחת מהן היא, כי הוא נבנה על שרידי בית הכנסת האשכנזי הקדום שבו התפללו השל"ה הקדוש ורבי יהודה החסיד.
ביקור בבית כנסת משלב סיפור מרתק לצד יופי ואותנטיות של מבני הרובע העתיק.
הסטוריה
בית הכנסת 'מנחם ציון' נחנך לראשונה ביום ר"ח שבט תקצ"ז (1837), לאחר חורבן חצר האשכנזים ב29 באוקטובר 1720.
השנה היא 1700, באוויר נשמעות מילות התרגשות ותפילה, זהו ר' יהודה סג"ל החסיד, הוא מלהיב את קהל מאזיניו, כובש אותם בקסמו האישי, סוחף אותם בהתלהבות המתפרצת שלו ומשכנע אותם לעלות לארץ ישראל.
הוא מצליח במשימתו אך לראות את פרי מאמציו הוא זכה למשך למשך שישה ימים בלבד! זהו פרק הזמן בו הספיק ר' יהודה סג"ל לחוות את ירושלים טרם נפטר.
הוא הותיר את תלמידיו ללא רועה רוחני וללא משענת כלכלית. הם נאלצו ללוות כסף מהערבים, אך משהגיע מועד הפירעון לא מצאו מאין להשיב.
ביום שלישי כ"ז תשרי בשנת התפ"א (29 באוקטובר 1720) התנפלו הנושים על חצר האשכנזים, החריבו אותה והעלו באש את בית הכנסת. מעתה, ובמהלך השנים הבאות, לא התקיימו בירושלים חיים של קהילה אשכנזית.
בשנת 1812 התחדש הישוב האשכנזי בירושלים ע"י תלמידי הגר"א. בתחילה, לא היה בידי האשכנזים להקים בית כנסת משלהם, והם התפללו במקומות שונים שאינם קבועים. העדה האשכנזית הלכה וגדלה ובשלב מסויים הצליחה לשכור לעצמה את בית הכנסת 'אור החיים'.
בינתיים רבו העולים לירושלים, עד שבשנת תקצ"ו (1836) התקבצה קבוצה אשר עזרה אומץ ופנתה למלך מצרים, מוחמד עלי פאשא בבקשה שיתיר בניית בית כנסת על חורבות בית הכנסת הישן.
אחד ממנהיגי העדה, הרב אברהם שלמה זלמן צורף, הוביל את ההשתדלות לפני הרשויות שתינתן רשות לכונן בית כנסת בחצר שקנו ראשי האשכנזים במאה החולפת, הנקראת חורבת ר' יהודה החסיד, ובפי המקומיים, "דיר שכנז". האישור התקבל.
ביום י"ט אלול, שנת תקצ"ו (1836) החלו התושבים לפנות את האשפה ולבנות את בית הכנסת, ובר"ח שבט (1837) חנכו את בית המדרש, הכניסו אליו ספרי תורה, וקראו אותו בשם "מנחם ציון".
מיד אחר כך הם החלו לבנות ולתקן את יתר הבניינים שבחצר הפנימית. בחצר החיצונה הם בנו חנויות.
בית המדרש שימש כבר מראשיתו כמרכז הפרושים בירושלים. הוא שימש לתורה ולתפילה, והיה לבית ועד לחכמים וישב בו גם בית דין צדק. נבנו במקום גם עזרת נשים ובית טבילה.
המבקרים בבית הכנסת 'מנחם ציון' יוכלו להתרשם ממבנה אותנטי מקומי, ארון קדש איטלקי מיוחד משנת 1700 מעוטר ציורים מרהיבים, וכן מפסיפס מרשים.
הכניסה לבית הכנסת בתיאום מראש בלבד: 4987*
תיאום כניסה למינימום 10 משתתפים.
בית הכנסת "תפארת ישראל"
יצא לכם להכיר או לשמוע על ניסנ'ס שול?
קרוב לוודאי שיהיה מוכר לכם בשמותיו המוכרים יותר.
בית הכנסת "תפארת ישראל", בית הכנסת הראשי של קהילת החסידים בעיר העתיקה, או בית הכנסת ניסן ב"ק (שכונה ביידיש ניסנ'ס שול) על שם האדם שהיה הפעיל ביותר בהקמתו.
על רקע קו הרקיע של הרובע היהודי עומד ומתנוסס לו בגאון בית הכנסת. מיקומו בתחילת המדרון המזרחי של הר ציון לכיוון הר הבית מוסיף להדרתו.
השם "תפארת ישראל" הוא לזכרו של הרב ישראל פרידמן, שייסד את שושלת חסידות רוז'ין. רבי ישראל היה זה שיזם את הקמת בית הכנסת ואף נתן את התרומה הראשונה לקניית המגרש שעליו הוקם.
הסטוריה
בתחילת המאה הגיעו ראשוני החסידים לעיר העתיקה. הם היו מיעוט בקהילה האשכנזית ואכן מעמדם הושפע מכך מאוד.
ישראל ב"ק היה מחסידיו של רבי ישראל פרידמן מרוז'ין. הוא עלה לצפת ולאחר כעשר שנים הגיע לירושלים, שם פגש בקהילה חסידית קטנה שנבלעה בקהילה הפרושית. עם השנים גדלה האוכלוסייה החסידית. בנו ניסן ב"ק הבחין בגידול של הקהילה. יחד עם רבי ישראל פרידמן הם עמדו על הצורך בהקמת מרכז חסידי ראוי וחיפשו שטח עליו יוכל להיבנות המבנה. לאחר איתור הקרקע, איתרו את בעל הקרקע וקנו אותה.
כוונתו של ר' פרידמן הייתה להקים בית כנסת לעדה החסידית בירושלים, שראשוני אנשיה הגיעו מצפת לירושלים שנים אחדות קודם לכן, והוא נבנה כשמונה שנים לאחר בניין בית הכנסת ה"חורבה" של "הפרושים". הבניה נמשכה כשמונה שנים. במהלך הבניה הגיע לארץ פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ומספרים, שבזמן הביקור הוא שאל: "מדוע חסרה כיפתו של בית הכנסת" ענה לו ניסן ב"ק: "בית הכנסת הסיר את כובעו לכבודך אדוני". "כמה יעלה לי שבית הכנסת יחזיר את כיפתו" שאל הקיסר שהבין את הרמז, ותרם סכום נכבד להשלמת הכיפה. בית הכנסת נחנך בשנת 1872.
בית הכנסת המפואר התנשא לגובה של כ – 20 מטר. כיפתו המעוגלת הייתה מן המקומות הגבוהים ביותר בעיר העתיקה והיא השקיפה על כל הסביבה. הוא היה למרכזם של רבים מהחסידים שהתגוררו בין החומות. במרתפיו היה מקווה מחומם שהיה דבר נדיר באותם הימים.
בית הכנסת תפארת ישראל היה מרכז החיים החסידי בעיר העתיקה. שנים אלו תרמו רבות לביסוס מעמד הקהילה החסידית בירושלים בזמן בו החלה הנהירה הגדולה אל מחוץ לחומות.
במלחמת העצמאות נקבעה על גגו עמדה חשובה ונקודת תצפית, בשל כך התנהלו בו ובסביבתו קרבות פנים אל פנים עם הלגיון הערבי, בסיומם נכבש בית הכנסת בידי הלגיון ונהרס על ידו. כיפתו הגבוהה וקירותיו התמוטטו וכיסו את יסודותיו.
בימים אלה הסתיימה החפירה הארכאולוגית והחלו עבודות בנין בית הכנסת. בית הכנסת ייבנה כהעתק מדויק לבית הכנסת שחרב בשנת 1948. בית הכנסת יפעל במתכונת מיוחדת שתשלב חיי קהילה וסיורים של קבוצות מבקרים.
הגלעד – קבר האחים של לוחמי הרובע בתש"ח
קשיים רבים הכבידו על חייהם של תושבי הרובע היהודי בימים שטרם קום המדינה. בנוסף לחודשים רבים של לחימה, מצור מתמשך והדוק שלא אפשר הכנסה והוצאה של דברים בסיסיים כמו מזון, תרופות ותחמושת היו צריכים תושבי הרובע להתמודד גם עם דברי ההלכה היהודית לפיהם אין קוברים מתים בתוך תחום העיר, ובייחוד בעיר הקודש ירושלים. חרף כך, משהחלו הקרבות הרצופים על הרובע, לא הייתה אפשרות להוציא את החללים ממרתף בית-החולים 'משגב לדך' אל מחוץ לתחומי העיר, ובלית ברירה הם נקברו בתוך ברובע.
הסטוריה
מלחמת העצמאות הייתה הארוכה במלחמות ישראל והעקובה מדם מכולם. שנה וחצי של לחימה מול כנופיות ומול צבאות מסודרים של מדינות ערב. המצור על ירושלים, בעיקר לאחר הקמת המדינה ב-ה' באייר תש"ח, היה הדוק ביותר. היו חללים – הן אזרחים והן מגנים שנפלו, שלא ניתן היה להביאם לקבורה מחוץ לחומות. היה צורך בהחלטת הרבנים המקומיים לקבורה בתוך חצרות הבתים. וכך באמת היה.
משחלפו עוד כמה ימים ונוספו חללים הוחלט לבקש היתר מיוחד לקבורה זמנית בתוך הרובע. הרשות ניתנה על ידי הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, שהיה רב הכותל באותם הימים. למרבה הצער גם הרב אורנשטיין ואשתו נהרגו ממש סמוך לכניעת הרובע וגם הם נקברו במקום אותו אישר הרב לקבורה. המקום שנבחר היה בחצר קטנה סמוך למפקדת הרובע. כמה מתנדבים מתושבי הרובע כרו בור, ואז החלו ההלוויות.
הקבורה הייתה חפוזה מאוד בשל הסכנה בהיחשפות לאש האויב. מרבית החללים נקברו ללא שמות שיסייעו בזיהוי עתידי. אחד החללים המפורסמים שנקברו במקום היה מי שלימים יוכר כחלל צה"ל הצעיר ביותר, הילד ניסים גיני.
ילדי הרובע היהודי היו שותפים מלאים בהגנה על הרובע. כל אחד בהתאם לגילו וליכולתו. הם ביצעו משימות כהעברת פקודות ותחמושת, תצפיות ואפילו החלפת לוחמים בעמדות כדי שהמגנים יזכו למספר דקות של מנוחה. ממש סמוך להפסקת האש נפגע ניסים גיני ונהרג במקום.
הירדנים סרבו לכל הניסיונות של ממשלת ישראל להעביר את החללים לקבורה בהר הזיתים. רק לאחר מלחמת ששת הימים, כששוחררה ירושלים, חשפו את הקבר ובטקס ממלכתי-צבאי הובאו למנוחת עולמים במרומי הר הזיתים בקבר אחים גדול, משם ניתן להשקיף לעבר הרובע עליו לחמו ונפלו מות גיבורים.
כנסיית הניאה – "מריה נאה"
בירושלים בנו הנוצרים כנסייה לכבוד מריה. הם התאמצו לשוות למקום מראה שיזכיר את המקדש שהיה בירושלים, ולכן בנו בו עמודים מפוארים.
הקיסר יוסטיניאנוס ציווה להעמידה על פסגות הגבעות, בגבעה הגבוהה ביותר, אבל לא היה בה די שטח המספיק לצרכי הבניה. לכן, על פי הנחיות הקיסר רבע מן הכנסייה, זה הפונה כלפי דרום וכלפי מזרח, נותר ללא תמיכה. הכנסייה מושתתת איפה בחלקה על הסלע, ואילו בחלקה האחר היא תלויה באוויר באמצעות שלוחה מלאכותית גדולה שנוספה לגבעה. (ההיסטוריון פרוקופיוס)
הסטוריה
במפת 'מידבא', שנמצאה בכנסיה בעיר מידבא שבירדן, (מפה המתארת את ירושלים בתקופה הביזנטית) מופיע בסוף רחוב הקארדו בניין גדול של כנסייה היא כנסיית הניאה.
הקיסר פלאביוס יוסטיניאנוס בן המאה השישית לספירה, החליט לבנות כנסייה שתאדיר את שמה של מרים – יולדת האל. מעבר להאדרת מרים, לעיני הקיסר עמדה גם האדרת שמו שלו.
כשהחלו בעבודות להקמת גן התקומה בצדו הדרומי של הרובע היהודי, נתגלו בעומק רב שרידיה של כנסיית "ניאה" במספר אתרים שנחפרו: בשטח שכונת בתי מחסה, בשטח גן התקומה ומחוץ לקו חומת העיר העתיקה. התגלו שרידים מרשימים שהמחישו את גודל הכנסייה.
את גודלה של הכנסייה ניתן לדמיין בעזרת גודלם של האבסיסים שנתגלו (המרחבים החצי עגולים שנמצאים בקדמת מבנה הכנסייה). במקרה זה נתגלו שתי אבסיסים קטנים, שביניהם היה אחד גדול יותר. אחד האבסיסים נמצא מתחת לבניין מגורים ונגיש למבקרים בתיאום. השני נמצא בקצה גן התקומה, בצמוד לרחוב בתי מחסה היורד ממרכז הרובע היהודי אל רחבת התפילה של הכותל המערבי.
המרשימים בשרידים הארכיטקטוניים של הכנסייה הם קמרונות ה"ניאה" – מונומנט ארכיטקטוני יחיד במינו בירושלים. זהו מתחם תת קרקעי ששימש גם כמאגר מים. הקמרונות מכילים חללים גבוהים מקומרים ומטויחים הנשענים על אומנות מאסיבית.
במרום הקיר הדרומי נתגלתה כתובת טיח ביוונית המציינת את הקמת כנסיית ה"ניאה" על ידי הקיסר פלאביוס יוסטיניאנוס וכוללת את תאריך הבניה, את מנהל העבודה אב המנזר קונסטנטינוס ואת שנת ביצוע הבניה(הכתובת המקורית מוצגת היום במוזיאון ישראל).
הכניסה לכנסיית הניאה בתיאום מראש בלבד: 4987*
למינימום: 10 משתתפים
